ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות נ' מיתב- מים תיעול וביוב בע"מ

החלטה

המבקשת (להלן: "ויצו") הגישה תביעה נגד המשיבה (להלן: "מיתב"), ובקשה לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית. מיתב היא תאגיד מים וביוב שהחל לפעול ביום 1.1.04, בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 (להלן: "חוק תאגידי מים וביוב" או "החוק"). החל מהקמת תאגידי המים והביוב, הוענקו להם כל הסמכויות הקשורות למשק המים והביוב, שהיו עד אז בידי הרשויות המקומיות. התאגידים הם כיום הגופים היחידים המוסמכים להעניק את השירותים הללו. מיתב, ככל תאגיד מים וביוב, מספקת לצרכן שירות הכולל את אספקת המים לצרכן, איסוף השפכים מהצרכן וטיהורם.

ממועד כניסת החוק לתוקפו ואילך, נכנסה אם כן מיתב לנעליה של עיריית פתח תקווה, בכול הקשור לאספקת מים ושירותי ביוב בתחומה של העיר פתח תקווה, והיא גם גובה, מכוח החוק, אגרות מים וביוב מתושבי העיר.

ויצו היא עמותה רשומה ללא מטרות רווח, המפעילה בתחום העיר פתח תקווה מספר נכסים שאינם משמשים למגורים. מיתב גובה ממנה – כמו מיתר תושבי העיר - אגרות מים וביוב. ויצו טענה בבקשה כי בנוסף לאגרת הביוב שמיתב רשאית לגבות ממנה, גובה מיתב שלא כדין גם תוספת בשיעור של 15.5% מהתעריפים המנויים בחוק העזר לפתח תקווה (ביוב), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק העזר"), סכום השווה לשיעור מס ערך מוסף. ויצו טענה כי גבייה זו נעשית שלא כדין, ללא סמכות ובאופן מפלה.

טענות ויצו

לטענת ויצו, מכוח ס' 152 לחוק תאגידי מים וביוב, תעריפי הביוב שהיו קבועים ערב תחילת פעילותה של מיתב, היו אמורים להישאר בעינם לתקופת ביניים, עד לקביעת התעריפים הסופיים. לכן, מיתב היתה אמורה לגבות אגרת ביוב בשיעור אותו גבתה עיריית פתח תקווה, והיא יכולה היתה להעלות את תעריפי האגרה בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק, באישור הרשות לשירותים ציבוריים (להלן: "רשות המים"), אישור שלא ניתן עד למועד הגשת התובענה.

גביית שיעור המע"מ מעבר לשיעור שהיה נגבה בגין אגרת הביוב על ידי העירייה, מגדילה את הכנסותיה של מיתב, תוך חריגה מסמכות ועל חשבון חברי הקבוצה. זאת ועוד, מאחר ומיתב גובה את תוספת המע"מ רק מבעלי נכסים שאינם משמשים למגורים, היא יוצרת חלוקה בלתי חוקית ובלתי סבירה בנטל החזקת הביוב בין משקי הבית לבין יתר צרכני המים, בניגוד לחלוקת הנטל שקבע מחוקק המשנה.

ויצו טענה כי המחוקק העריך שרשות המים לא תקבע את התעריפים החדשים שתאגידי המים והביוב יהיו רשאים לגבות באופן מיידי. לטענתה, המחוקק גם היה מודע לכך כי התאגידים שיקומו יהיו חייבים במע"מ. ההוראה שקבע המחוקק בס' 152 לחוק היא הוראת מעבר, לפיה כל עוד לא נקבעו תעריפים חדשים, ייגבו התעריפים שנגבו ערב תחילת פעילותם של תאגידי המים – ועל תעריפים אלה לא ניתנה רשות להוסיף את רכיב המע"מ.

ויצו טוענת כי אגרת הביוב בגינה מחייבת מיתב את צרכני המים בפתח תקווה מכילה שני רכיבים: האחד, הרכיב העירוני, אשר אמור לשמש לביצוע פעולות אחזקה של מערכת הביוב העירונית. הרכיב השני – הרכיב האיזורי – אמור לשמש לסילוק וטיהור השפכים המוזרמים מאת הצרכנים דרך המתקנים של איגודן – איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה (להלן: "איגודן"), שהוא הגוף האחראי לטיפול בשפכים של הרשויות המקומיות החברות בו. יוער כי מלכתחילה הוגשה התביעה גם נגד איגודן, כאשר ויצו טענה כי בגביית הרכיב האזורי פועלת מיתב כשלוחה של איגודן ומשמשת רק כ"צינור" להעברת הכספים אליה. אולם בישיבת יום 18.4.10, הסכימה ויצו לוותר על תביעה זו, וכיום מיתב היא המשיבה היחידה בבקשה לאישור התביעה כייצוגית.

טענות המשיבה

מיתב טענה כטענה מקדמית, כי יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על הסף, בשל כך שויצו לא פנתה בעניין זה לרשות המים, עובר להגשת הבקשה. טענה זו נדחתה במסגרת החלטה מיום 28.10.10.

כטענה מקדמית נוספת טוענת מיתב, כי ויצו, שעיקר עיסוקיה הוא בהפעלת מוסדות חינוך, איננה זכאית להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית. על פי הטענה, ויצו אינה עומדת בתנאי סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-1996 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), הקובע את הגופים שרשאים להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית. מיתב אף טענה כי אין באישור התביעה כייצוגית כדי להשיג את מטרות חוק תובענות ייצוגיות, לאור כניסתם לתוקף של כללי המים והביוב החל מיום 1.1.2010. היא הוסיפה כי אין מקום לאשר את התביעה גם משום שממילא הוגשו תביעות פרטיות בנושא זה על ידי שני צרכנים, ומכאן כי אין חשש שצרכני המים יירתעו מלהגיש תביעות אישיות כנגד מיתב.

מיתב אף טענה כי אין מקום לאשר את התביעה כייצוגית מכוח הוראת ס' 8(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, משום שניהול התביעה יצמיח תועלת מועטה ביותר, אך מנגד יגרום לנזק לתקציב מיתב ולהשקעה שלה באחזקת מערכות המים והביוב בתחומה.

מיתב טוענת עוד, כי בחודש מאי 2009 פירסמה רשות המים טיוטות לכללי תאגידי המים והביוב, אשר נכנסו לתוקפם ביום 1.1.2010. לטענתה, כללי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים וביוב) (להלן: "כללי המים והביוב"), קובעים באופן מפורש כי התעריפים הקבועים בהם אינם כוללים מע"מ, למעט התעריפים שנקבעו לצריכה ביתית. מכללים אלה עולה, לטענתה, כי על מיתב להוסיף מע"מ על המחיר המלא של השירות שהיא מעניקה. קבלת הבקשה תעמוד אם כן בניגוד לכללי המים והביוב שקבעה רשות המים.

לגופו של עניין מיתב טוענת, כי קבלת טענות ויצו משמעה כי על מיתב, בהיותה עוסק על פי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק המע"מ"), לחלץ את שיעור המע"מ מתעריפי אגרת הביוב אותם היא גובה. לכן, בפועל – אם מיתב לא תוסיף את רכיב המע"מ לשיעור האגרה, יהיו הכנסותיה קטנות מאלה שהיו לעירייה לפניה, בשיעור רכיב המע"מ. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרות הקמת תאגידי המים והביוב. תאגידי המים והביוב נועדו לנהל את משק המים והביוב על בסיס עסקי כלכלי, ולהעניק לצרכנים שירותים באיכות וברמה גבוהות יותר מאשר השירותים שניתנו על ידי הרשויות המקומיות בתחומן הוקמו.

מיתב טוענת, כי גביית המע"מ על ידיה, הן בגין אספקת המים והן בגין אספקת שירותי הביוב, נעשתה כדין. על פי סעיף 6 לחוק המע"מ, על מיתב לשלם מע"מ על מחיר העסקה בתעריף הקבוע בחוק, והיא רשאית לדרוש מצרכניה לשאת בתשלום המע"מ, אותו היא מעבירה לרשויות המע"מ. אין כל בסיס לדרישה לפיה מיתב תוותר על חיוב לקוחותיה ברכיב המע"מ, כפי שלא ניתן לעשות זאת ביחס לכול עסק אחר המחייב את לקוחותיו בתשלום המע"מ עבור המוצרים או השירותים שהוא מספק.

בהתייחס לטענות ויצו, כי כתוצאה מגביית המע"מ מיתב מתעשרת שלא כדין, שכן מנגד היא מקזזת מס תשומות על הוצאותיה, טוענת מיתב, כי לא כל הוצאותיה מאפשרות לה לקזז מס תשומות. כך, חלק מהוצאותיה של מיתב הן תשלומים למלכ"רים, שבגינן מיתב אינה יכולה לקזז מס תשומות (כגון התשלום לאיגודן). הוצאות אחרות של מיתב אינן חייבות במע"מ, כדוגמת תשלום שכר עובדיה וניכויי פחת. טיהור השפכים, המבוצע על ידי מי-דן, חייב במע"מ, שכן מי-דן הינו עוסק לפי חוק המע"מ. מאחר וחלק מהוצאות מיתב אינן כוללות מע"מ ולא ניתן לקזז בגינן מס תשומות, הרי שאם תחוייב מיתב לחלץ את רכיב המע"מ מתוך אגרת הביוב, כפי שדורשת ויצו, ייגרם למיתב, לטענתה, הפסד כספי ממשי.

מיתב מודה כי היא לא העלתה את תעריף האגרה שגבתה מצרכנים הצורכים מים לצריכה ביתית. ביחס לצרכנים אלה, ספגה מיתב את שיעור המע"מ. לטענת מיתב, היא יישמה את המדיניות של מחוקק המשנה, שלא לגרום לשינוי תעריפים אצל הצרכנים הביתיים עם הפרטת משק המים והביוב, לכל הפחות עד לקביעת התעריפים לפי חוק תאגידי מים וביוב. הבחנה דומה בין צרכנים לצריכה ביתית לבין צרכנים אחרים, נעשתה גם בכללי המים והביוב מיום 1.1.10.

עוד טענה מיתב, כי חוקי העזר מהם נשאב תעריף אגרת הביוב נקבעו על ידי עיריית פתח תקווה ואיגודן. במועד בו נחקקו חוקי העזר, לא נצפתה הפרטת משק המים והביוב. לכן, חוקי העזר לא התייחסו כלל לאפשרות שגביית אגרת הביוב תיעשה על ידי עוסק, כהגדרתו בחוק המע"מ.

מיתב הוסיפה וטענה כי קבלת טענות ויצו תוביל להתעשרות הצרכנים העסקיים בפתח תקווה על חשבון מיתב. זאת משום שאם יחולץ רכיב המע"מ מתעריף אגרת הביוב, יקבלו הצרכנים העסקיים למעשה הנחה בגובה האגרה המשולמת על ידיהם, בשיעור רכיב המע"מ, אשר אותו הם יוכלו לקזז. מיתב טוענת כי מרבית חברי הקבוצה הם עסקים בפתח תקווה, שקיזזו את המע"מ שנוסף על תעריף אגרת הביוב, כמס תשומות. לפיכך, לא נגרם להם כל נזק, ואין מקום להורות על השבת הכספים לקבוצה זו.